בבאלי כמעט אף אחד לא מדבר על רחובות, ויש לזה סיבה: האי בנוי סביב הסקוטר, לרוב הכבישים אין מדרכה, ולמדרכות שכן קיימות יש הרגל להיגמר באמצע או להסתיים באריח רופף מעל תעלת ניקוז פתוחה. וזה חבל, כי יש כאן כמה ג׳אלנים שההליכה בהם היא החוויה עצמה ולא הדרך אליה.
הרשימה הזאת עושה שני דברים בבת אחת: מציגה עשרה רחובות ששווים את הרגליים, ואומרת בכנות איפה בכל אחד מהם המדרכה נגמרת ובאיזו שעה עדיף לוותר. הם מקובצים לארבעה מקבצים לפי אזור, ובתוך כל מקבץ המרחקים הם חמש עד חמש עשרה דקות הליכה.
למה הליכה בבאלי היא לא מובן מאליו
שלושה דברים קובעים אם רחוב באלינזי נעים ללכת בו, וכדאי להכיר אותם לפני שמסתכלים על שמות.
מדרכה רציפה. זה המשתנה החשוב, והוא נדיר. ברוב הכבישים הראשיים המדרכה מופיעה ונעלמת, ובקטעים רבים היא בנויה כמכסה של תעלת ניקוז, כלומר יש בה אריחים רופפים או חסרים. הולכים עם מבט למטה, ולא בכפכפים חלקים.
שעת התנועה. דרום האי סובל מגודש כבד בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בערך מארבע וחצי עד שמונה בערב. באותן שעות סקוטרים עולים על השוליים ועל המדרכה, וההליכה הופכת מלחיצה. הבוקר, עד תשע או עשר, הוא הזמן הטוב כמעט בכל רחוב ברשימה.
רוחב וצל. סמטה צרה בין קירות היא לרוב נעימה יותר מרחוב רחב חשוף, גם כי אין בה תנועה וגם כי יש בה צל. זו הסיבה שרוב הרחובות הטובים כאן הם דווקא הצדדיים.
אובוד, חמישה רחובות שאפשר לחבר בבוקר אחד
אובוד היא הריכוז הגדול ביותר של רחובות הליכה באי, וכל החמישה כאן נמצאים ברדיוס של עשר דקות מארמון אובוד.
ג׳אלן קאג׳נג (Jalan Kajeng) היא הבחירה הראשונה, כי הרצפה שלה היא האטרקציה: הריצוף עשוי אריחי בטון חרוטים בשמות, במסרים ובאיורים שנתרמו לאורך השנים. הסמטה עולה בעדינות, שקטה מאוד, ובקצה שלה מתחיל מסלול הליכה קצר בין שדות אורז עובדים. זו ההליכה החינמית הטובה בעיר, וגם הכי קלה לשילוב בבוקר.
ג׳אלן ביסמה (Jalan Bisma) מקבילה לכביש הראשי ושקטה ממנו בהרבה, עם נופי שדות בקטעים, בתי קפה וחנויות קטנות. חמש עד עשר דקות ממרכז אובוד, וזה המקום שבו רואים איך נראית אובוד כשמורידים ממנה את התנועה.
ג׳אלן גוטאמה (Jalan Goutama) היא סמטה צרה במרכז אובוד שמחברת את ג׳אלן ראיה אובוד לג׳אלן דווי סיטה, כמעט בלי מכוניות, ובה רצף של ורונגים קטנים, מסעדות צמחוניות, סדנאות ומספר גלריות. באורך של כמה מאות מטרים יש כאן צפיפות מסעדות גבוהה במיוחד, וזה הרחוב הטוב באובוד לארוחת ערב שמגיעים אליה ברגל.
ג׳אלן דווי סיטה (Jalan Dewi Sita) היא הקישור: רחוב קצר שמחבר את שני הצירים המרכזיים, עם חנויות עיצוב ובתי קפה, ומרחק הליכה של רבע שעה לכל מה שחשוב באובוד.
ג׳אלן מונקי פורסט (Jalan Monkey Forest) נכנסת לרשימה עם הסתייגות, כי היא הרחוב הראשי והיא גם הבעייתי מכולם. יש בה מדרכה, אבל היא צרה, לעיתים חסומה בסקוטרים חונים, והתנועה עליה כבדה מרוב שעות היום. היא מובילה אל שמורת הקופים בקצה הדרומי שלה, ולכן ממילא הולכים בה. הפתרון הפשוט: לעשות אותה לפני תשע בבוקר ובכיוון אחד, ולחזור דרך ביסמה או גוטאמה. הרקע המלא על העיר ועל מה שמסביב נמצא במדריך אובוד.
קוטה ולגיאן, מה שנשאר מהתקופה הקודמת
שני הפריטים כאן קרובים מאוד זה לזה, והם שונים לגמרי באופיים.
גאנג פופיס 1 ו-2 (Gang Poppies I, Gang Poppies II) הן שתי סמטאות מקבילות שמחברות בין הכביש שליד החוף לג׳אלן לגיאן. הן קרויות על שם מסעדה שנפתחה כאן ב-1973, ומאז הן הכתובת של תרמילאים וגולשים: הוסטלים, מכבסות, חנויות גלישה וורונגים, ברוחב שבקושי מכיל מכונית אחת. אין בהן מדרכה בכלל, אז הולכים בכביש עצמו. בבוקר הן שקטות וזו השעה ללכת בהן, ובערב הן רועשות ומסחריות מאוד. ההבדל בין השתיים קטן אבל קיים: פופיס 1 שמרה יותר מהאופי הישן ובפופיס 2 יש יותר מקומות לינה חדשים ותנועת סקוטרים ערה יותר.
ג׳אלן לגיאן (Jalan Legian) הוא הרחוב הראשי שמעליהן, והוא ארוך, סואן ולא מיוחד ברובו. הסיבה היחידה להיכנס אליו ברגל היא אנדרטת גראונד זירו, שהוקמה לזכר נרצחי הפיגוע ב-12 באוקטובר 2002 ונחנכה בדיוק שנתיים אחריו. במרכזה קיר שיש שחור עם שמות הקורבנות, והיא ניצבת ממש על המדרכה, בין חזיתות מסחריות. שווה לעצור שם כמה דקות בשקט, וזה מקום שמצלמים בו בזהירות ובכבוד.
סמיניאק וצ׳אנגו, יפה ובלי מדרכה
זה החלק שבו הפער בין התמונות למציאות הוא הגדול ביותר.
ג׳אלן קאיו איה (Jalan Kayu Aya), שנקרא גם אוברוי, הוא ציר הבוטיקים והמסעדות של סמיניאק. יש כאן חנויות מעצבים מקומיים, חנויות קונספט ומסעדות טובות בזו אחר זו, ובזה הוא באמת מצוין. מה שאין כאן הוא רצף מדרכה: בקטעים מסוימים היא קיימת ורחבה ובאחרים היא נעלמת לגמרי, ולכן הולכים לפעמים בשוליים. עושים אותו בקטעים ולא מקצה לקצה.
ג׳אלן בטו בולונג (Jalan Batu Bolong) הוא הציר המרכזי של צ׳אנגו, והוא אחד הבודדים שם עם מדרכה כמעט רציפה, גם אם צרה. הבעיה שלו היא התנועה: בין ארבע וחצי לשמונה בערב האזור עומד, והרחוב הצר הזה בולע את הכול. ההליכה בו עובדת בבוקר, כשהחנויות ובתי הקפה נפתחים והכביש עדיין נושם, ובקצה המערבי שלו יורדים ישר לחוף.
סאנור, המקום היחיד שבאמת תוכנן להולכי רגל
ג׳אלן דנאו טמבלינגן (Jalan Danau Tamblingan) הוא הרחוב הראשי של סאנור, נמתח מצפון לדרום במקביל לחוף, ומחזיק את מה שכמעט אין באי: מדרכות אמיתיות לאורך רוב הקטע, הרבה צל, ורצף בתי קפה, מסעדות וחנויות. הצד שקרוב לחוף הוא הצד התיירותי, והצד המערבי שקט ומגורי יותר.
מה שהופך את זה למקבץ ולא לרחוב בודד הוא הטיילת: במקביל לרחוב, ממש מאחורי המלונות, רצה טיילת חוף מרוצפת לאורך כל חוף סאנור, כמה קילומטרים טובים, עם מסלול אופניים לכל אורכה. אפשר לרדת אליה בבוקר, לחזור דרך הרחוב אחר הצהריים, ולא להזמין נסיעה בכלל. זה גם מה שהופך את סאנור לבחירה טובה למשפחות ולמי שמתקשה בהליכה על שטח לא סלול, וכל הפירוט במדריך סאנור.
מה פחות שווה, ומה כדאי לדעת לפני שיוצאים
- ג׳אלן ראיה אובוד בשעות היום. הכביש הראשי של אובוד, עם הארמון והשוק עליו, וגם הרחוב הצפוף ביותר. עוברים בו, לא מטיילים לאורכו.
- ג׳אלן פנטאי בראווה בצ׳אנגו. קטעים שלמים בלי מדרכה בכלל, יחד עם תנועה כבדה. עדיף להגיע לחוף שם ברכב ולא ברגל.
- ג׳אלן פטיטנגט וג׳אלן ראיה סמיניאק. מלאים מסעדות טובות ולא בנויים להליכה בין אחת לשנייה.
- כל רחוב אחרי החשכה בלי פנס. תאורת הרחוב באי חלקית, והמכשולים על המדרכה נמצאים בדיוק במקום שלא רואים.
ועוד שני דברים מעשיים. גשם: בעונה הרטובה, בערך מנובמבר עד מרץ, מטח חזק יכול להפוך מדרכה לשלולית עמוקה תוך דקות, ולכן שווה לתכנן הליכות לבוקר. בחירת מקום הלינה: ההבדל בין וילה על ציר ראשי לבין חדר בסמטה במרכז אובוד או בסאנור הוא ההבדל בין טיול שכולו הזמנות נסיעה לטיול שיוצאים ממנו ברגל, וההשוואה המלאה בין האזורים מחכה במדריך איפה לישון בבאלי.
ובשורה אחת: בבאלי הרחובות הטובים הם הצרים והצדדיים, והשעה קובעת יותר מהמקום.
