14 דברים בחינם בבאלי, ולמה כמעט כל אתר מפורסם שם דווקא כן גובה

בפעם הראשונה שהגעתי לבאלי הייתי בטוח שהאי הזה הוא גן עדן חינמי. אחרי שבוע כבר הבנתי משהו אחר: באלי מתמחרת כמעט כל אתר שיש לו שם. טרסות האורז המפורסמות, המפלים, המקדשים על הצוק, כולם עם קופה בשער וכמעט תמיד גם חניה בתשלום. זה לא רמאות, זו פשוט השיטה כאן, וכדאי לדעת את זה לפני שבונים יום שלם מהתמונות באינסטגרם.

אבל בדיוק בגלל זה שווה להכיר את מה שכן פתוח לכולם. אחרי כמה ביקורים גיליתי שהחלקים שאני הכי אוהב באי, ההליכות, החופים והשעה שלפני השקיעה, הם דווקא אלה שלא לוקחים ממני אגורה. ריכזתי כאן 14 דברים שבדקתי שהם באמת בלי תשלום כניסה, וגם אמרתי בכנות מה לא.

קודם כל האמת: מה בבאלי דווקא כן עולה כסף

זו הרשימה שהכי חשוב לי שתקראו, כי היא מה שמונע אכזבה בשער. טרסות האורז של טגללנג גובות תרומה בכניסה ועוד תשלום חניה, ובפנים יש נקודות צילום שגובות בנפרד. טירטה אמפול, מקדש אולואטו, טאנה לוט ורוב המקדשים בעלי השם גובים כניסה, לרוב גם השכרת סארונג, וכמעט תמיד חניה. מופע הקצ׳אק באולואטו הוא מופע בתשלום נפרד. גם רוב המפלים גובים כניסה, וכך גם יער הקופים באובוד וכפרים מסורתיים שמשווקים כאטרקציה, ובראשם פנגליפוראן.

השורה התחתונה: אם לאתר יש שם באנגלית ותמונה מוכרת, תניחו שיש שם קופה. מה שכן חינם הוא כמעט תמיד ציבורי מטבעו: חוף, כביש, שביל, שוק ורחוב.

כדאי גם לשים את הדברים בפרופורציה. דמי הכניסה עצמם בבאלי הם כמעט תמיד סכומים קטנים, והבעיה איננה אתר בודד אלא הצטברות של יום שלם שמורכב רק מאתרים בעלי שם: כניסה, חניה, סארונג, ועוד תשלום קטן בכל נקודת צילום. כשמשלבים ביום אחד שתי אטרקציות בתשלום ועוד ארבעה דברים חינמיים, התקציב היומי נראה אחרת לגמרי. את סדרי הגודל של כל ההוצאות באי, מלינה ואוכל ועד קטנוע וכניסות, פירטתי במדריך התקציב לבאלי.

ועוד נקודה שחשוב להגיד בכנות: החניה היא הוצאה נפרדת כמעט תמיד, גם באתרים שהכניסה אליהם זולה, וגם בחלק מהחופים הקטנים בבוקיט גובים תרומת חניה בכניסה לדרך. אני מחזיק תמיד קצת מזומן קטן בכיס בדיוק בשביל זה, כי אין שם מכשירי אשראי ואין טעם להתווכח על סכום שהוא בסך הכל קטן.

שבעה חופים ציבוריים שפתוחים לכולם

לחופים הגדולים של באלי אין תשלום כניסה, ואפשר להגיע אליהם עם מגבת ומים ולסיים את היום בלי להוציא כלום. מה שעולה כסף הוא כיסא נוח, שמשייה ולפעמים חניה.

• קוטה. רצועת חול ארוכה ורחבה, סואנת ומלאת חיים, וטובה במיוחד לצפייה בשקיעה עם כל העיר על החול.
• לגיאן. ממש צפונית לקוטה ואותו ים, רק עם קצת פחות רעש והרבה פחות מוכרים.
• סמיניאק ודאבל סיקס. אותו קו חוף, אווירה צעירה, ואחת השקיעות הכי יפות באי מהחול עצמו בלי להיכנס לביץ׳ קלאב.
• סאנור והטיילת שלו. הצד המזרחי, ולכן כאן רואים זריחה ולא שקיעה. הטיילת המרוצפת נמשכת קילומטרים ומצוינת להליכה או לאופניים בבוקר.
• ג׳ימבארן. מפרץ רחב ורגוע עם ים שקט יחסית. מסעדות הדגים על החול עולות כסף, אבל ההליכה על החול והשקיעה לא.
• נוסה דואה והטיילת שלאורכה. חוף מטופח עם שביל חוף ארוך שעובר מול המלונות, פתוח למעבר ונעים במיוחד בבוקר.
• בטו בולונג בצ׳נגו. חוף חול שחור עם גלים, ומקום מצוין לשבת על הקיר ולראות גולשים גם בלי להיכנס למים.

אובוד, ההליכה היפה ביותר שלא עולה כלום

קמפואן רידג׳ ווק הוא הדבר האהוב עליי באובוד, והוא בחינם לגמרי. זהו שביל צר וסלול שרץ על גב רכס ירוק בין שני עמקים, מתחיל ליד מקדש גונונג לבה במרכז אובוד ונמשך כשעה בכיוון אחד. אני יוצא לשם בשש וחצי בבוקר, כשהאור נמוך והחום עוד לא הגיע, ובשעה כזו כמעט אין שם אף אחד. בהמשך השביל יש בתי קפה, ושם כמובן משלמים, אבל אף אחד לא גובה כניסה על השביל עצמו. שתי נקודות קטנות: על החניה בתחילת המסלול לוקחים סכום סמלי, ואם מישהו ניגש אליכם בכביש ומוכר כרטיס לרכס, אין דבר כזה.

הדבר השני שאני עושה באובוד בלי לשלם הוא סיבוב בשוק האמנות ובשוק הבוקר שלידו. שוק הבוקר האמיתי פועל בשעות מוקדמות מאוד ומוכר בעיקר ירקות, פירות וסלסלות מנחה, וזו הצצה לחיים האמיתיים ולא למזכרות. הסיבוב לא עולה כלום, רק תזכרו שהמחיר הראשון בשוק האמנות תמיד מנופח. עוד על האזור יש במדריך אובוד.

שדות אורז בלי כרטיס

זה החלק שמפתיע הכי הרבה ישראלים. אי אפשר לראות טרסות אורז בבאלי בחינם, אומרים לי, וזה פשוט לא נכון. התצפיות מהכביש הציבורי מעל שדות האורז פתוחות לכולם, ומשוליים של הכביש שעובר מעל אזור הטרסות הנוף כמעט זהה לזה שמשלמים עליו בפנים. שימו לב לשתי הסתייגויות: רוב המרפסות המסודרות לאורך הכביש שייכות לבתי קפה ומצפים שם להזמנה, ולירידה בשבילים בין הטרסות עצמן משלמים, ולעיתים גם החקלאי בחלקה יבקש תרומה קטנה.

הכיוון השני שאני אוהב הוא עמק סידמן והשבילים בין הכפרים. שם השדות פשוט משתרעים לצדי הכביש והשבילים החקלאיים, אין שער, אין קופה, ואין תיירים עם נדנדה. אני חונה בצד, הולך עשרים דקות בשביל עפר בין החלקות ומקבל בדיוק את מה שבאתי בשבילו.

החיים עצמם, וזה החלק הכי חזק

• תהלוכות וטקסים ברחוב. כמעט מדי שבוע תיתקלו בתהלוכה לבנה בדרך למקדש, עם מטריות טקסיות ומגשי מנחה על הראש. הצפייה מהצד פתוחה לכולם, בלבוש מכובד ובלי להיכנס לתוך התהלוכה.
• שיטוט בכפרים ובסמטאות. הליכה בסמטה כפרית בין חצרות משפחתיות, כשכל בית הוא מתחם עם מקדש קטן משלו, נותנת יותר הבנה על באלי מכל אתר בתשלום. שימו לב שכפרים מסוימים שמשווקים כאטרקציה כן גובים כניסה.
• השקיעה מהחוף. זו לא קלישאה. בין שש לשבע בערב כל החוף המערבי נעצר, וזו חוויה קבועה שאף אחד לא גובה עליה.

בקוטה ובלגיאן שלושת אלה מתקיימים כמעט מדי יום באותו רדיוס הליכה, ופירטתי על האזור במדריך קוטה ולגיאן.

איך אני מתכנן יום כמעט בלי הוצאות

הנוסחה שלי פשוטה. יוצא בשש וחצי בבוקר להליכה, רכס באובוד או טיילת בסאנור, כשעוד קריר. בסביבות תשע עוצר לקפה, וזו ההוצאה האמיתית הראשונה של היום. בין אחת עשרה לשלוש אני לא נלחם בשמש אלא נח בצל, ואחר הצהריים יורד לחוף ציבורי ונשאר שם עד השקיעה.

הדבר היחיד שאני ממליץ לא לחסוך בו הוא התניידות בטוחה. קטנוע זול, אבל רק אם יש לכם רישיון מתאים וניסיון, ואחרת נהג או מונית שווים כל אגורה בכביש הבאלינזי. חוץ מזה, יום כזה עולה בעיקר אוכל ומים.

שני דברים שהופכים יום חינם לנעים באמת. הראשון הוא לבחור אזור אחד ליום ולא לפזר: המרחקים בבאלי נראים קצרים במפה, והכבישים הצרים והעמוסים הופכים כל קפיצה בין אזורים לשעה שלמה ברכב, וזה בדיוק הזמן שהיה אמור להיות על החוף. השני הוא לארוז מראש מים, כובע וסארונג דק. הסארונג שווה זהב: הוא משמש כמגבת חוף, כצל, וגם ככיסוי מכובד אם נתקלים בטקס או נכנסים למקדש כפרי קטן, ובלעדיו לפעמים משכירים אחד בשער בתשלום.

באלי אכן מתמחרת כמעט כל אתר שיש לו שם, ובכל זאת הדברים שנשארו לי בזיכרון הם הרכס בשש בבוקר, התהלוכה שעצרה לי את הכביש, והשעה על החול לפני שהשמש נכנסה לים. אף אחד לא גבה עליהם, וזה בדיוק מה שהופך אותם לשלכם.