יש משהו מצחיק שקורה כשמספרים לישראלים על איי גילי. כולם חושבים שהם חלק מבאלי, אבל בעצם הם שייכים ללומבוק, האי השכן ממזרח. שלושת האיים הקטנים האלה, גילי טרוואנגן, גילי אייר וגילי מנו, צפים בים בין באלי ללומבוק, והם אחד מטיולי הצד הכי אהובים שאפשר לשלב בטיול לבאלי. בפעם הראשונה שהגעתי לשם ירדתי מהסירה, ראיתי כרכרה רתומה לסוס מחליפה את המונית, והבנתי שנכנסתי לקצב אחר לגמרי.
אם אתם מתכננים שילוב של חופים אמיתיים בתוך הטיול, או אם אתם כבר מכירים את נוסה פנידה ורוצים עוד חוויית אי, המדריך הזה ייקח אתכם דרך כל מה שצריך לדעת: איך מגיעים, מה ההבדל בין שלושת האיים, ואיזה מהם מתאים בדיוק לכם.
למה דווקא איי גילי
הקסם של איי גילי מתחיל בדבר אחד פשוט: אין שם כלי רכב ממונעים. אסורים אופנועים, אסורות מכוניות, והתחבורה היחידה היא הליכה, אופניים או כרכרת סוסים מקומית שנקראת צ׳ידומו. התוצאה היא שקט שקשה למצוא בדרום באלי, אוויר נקי, וחופים שמשתפלים ישר לתוך מים טורקיז צלולים.
האיים קטנים מאוד. את כל אחד מהם אפשר להקיף ברגל תוך שעה עד שעתיים, וזה בדיוק מה שעשיתי בבוקר הראשון שלי בגילי אייר, סיבוב מלא של האי עם הנעליים ביד. מתחת לפני המים מסתתר הכוכב האמיתי: שוניות אלמוגים וצבי ים ירוקים שמסתובבים ממש קרוב לחוף.
גילי טרוואנגן: האי התוסס
גילי טרוואנגן, או בקיצור גילי טי, הוא הגדול והשוקק מבין השלושה. זה האי של חיי הלילה, עם רצועת ברים, מסעדות, חנויות צלילה ומסיבות חוף שנמשכות עד הבוקר. הצד המזרחי הוא הלב התוסס, ואילו הצד המערבי שקט יותר ושומר את שקיעות הזהב הכי יפות.
מצאתי שם את מרבית אפשרויות הלינה והאוכל מבין שלושת האיים, מהוסטלים זולים ועד וילות עם בריכה. מטייל תקציב יסתדר בקלות בכמה מאות אלפי רופיה ללילה, ובערב יורד למסיבה על החוף. אם אתם צעירים, אוהבים אווירה ולא רוצים שיהיה שקט מדי, זה האי שלכם. רק שווה לדעת שבעונה הגבוהה גילי טי יכול להיות עמוס למדי.
גילי אייר: האיזון המושלם
גילי אייר הוא בעיניי הילד האמצעי המוצלח. הוא רגוע באמת, אבל לא מנומנם. יש בו מספיק בתי קפה, בארים על החוף וקהילת מטיילים כדי שלא ישתעמם, אבל בלי הרעש והעומס של טרוואנגן. זה האי שאליו אני חוזר הכי הרבה, כי הוא נותן את הטוב משני העולמות.
החופים בצד המזרחי רדודים וצלולים, ובכמה נקודות אפשר פשוט להיכנס מהחוף ולשחות אל שונית עם צבי ים. בערב יושבים על כריות מול הים, אוכלים דגים טריים על הגריל וצופים בשקיעה מעל באלי הרחוקה. אם אתם זוג שמחפש שקט עם קצת חיים, או מטיילים שרוצים את האיזון, גילי אייר הוא ההימור הבטוח שלי.
גילי מנו: השקט והרומנטי
גילי מנו הוא הקטן, הפראי והשקט מבין השלושה. כמעט אין בו חיי לילה, התשתית פשוטה יותר, ובדיוק בגלל זה הוא אהוב כל כך על זוגות בירח דבש ועל מי שרוצה ניתוק מוחלט. יש שם אגם מלח קטן במרכז, חופים ריקים, ותחושה שעצרת את הזמן.
הגעתי למנו לטיול יום מתוך גילי אייר, וזה היה כמו לעבור לעולם אחר. בצד הצפון מערבי יש נקודת שנירקול מפורסמת עם פסלי פנים שקועים מתחת למים, אתר שצולל אליו עם מצלמה. בלילה השמיים מלאים כוכבים כי כמעט אין תאורה. אם אתם מחפשים רומנטיקה, שקט, או פשוט מקום בלי הסחות דעת, מנו הוא היעד.
שנירקול וצבי ים
הסיבה המרכזית שאני חוזר לאיי גילי שוב ושוב היא מה שקורה מתחת למים. סביב שלושת האיים יש שוניות אלמוגים, נקודות עם פסלים שקועים, וצבי ים ירוקים שאפשר לפגוש כמעט בכל יום. בכמה מקומות פשוט נכנסים מהחוף עם מסכה ושנורקל ושוחים החוצה, בלי צורך בסירה בכלל.
הדרך הקלאסית לראות הכל היא סיור שנירקול בסירה, שמעצור בכמה נקודות סביב שלושת האיים ולוקח כשלוש עד ארבע שעות. הוא עולה בערך בין 150 אלף ל-250 אלף רופיה לאדם בסיור קבוצתי. אם אתם רוצים להעמיק, איי גילי הם אחד המקומות הזולים בעולם להוציא רישיון צלילה, ולמי שרוצה להבין את עולם הצלילה והשנירקול באזור כתבתי מדריך נפרד על שנירקול וצלילה בבאלי. טיפ קטן: שמרו מרחק מצבי הים ולעולם אל תיגעו בהם.
איך מגיעים ומתי לבוא
הדרך הנפוצה והנוחה היא סירה מהירה מנמלי פאדנגבאי או סראנגן בבאלי ישירות לגילי טרוואנגן ולגילי אייר. הנסיעה נמשכת בערך בין שעה וחצי לשעתיים וחצי, וכרטיס הלוך ושוב עולה בערך בין 500 אלף ל-900 אלף רופיה. אני תמיד מזמין מראש, בוחר חברה ותיקה עם ביקורות טובות, ומגיע לנמל בעודף זמן כי היציאות נדחות לא פעם.
כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה:
- אם הים גבוה, קחו כדור נגד מחלת ים לפני העלייה. הסירות מקפצות.
- אין כספומטים אמינים בכל מקום, אז מגיעים עם מספיק מזומן מבאלי.
- מעבר בין האיים עצמם נעשה בסירת מעבורת מקומית (hopping boat) שיוצאת כמה פעמים ביום.
- העונה הטובה ביותר היא העונה היבשה, בערך בין אפריל לאוקטובר, כשהים רגוע והראות מתחת למים הכי טובה.
מה לאכול ואיפה לישון
האוכל באיי גילי הוא תערובת נחמדה: מצד אחד דגים טריים על הגריל שמוצגים על קרח בכניסה למסעדה, ומצד שני וארונגים מקומיים עם נאסי צ׳מפור זול ומנות אינדונזיות ביתיות. בגילי טרוואנגן יש את המבחר הרחב ביותר, כולל בתי קפה לבריאות וברים על החוף, ואילו במנו האפשרויות מצומצמות ופשוטות יותר. אני אוהב לאכול את הדגים הטריים בערב מול השקיעה, וזה לא יקר במיוחד אם בוחרים נכון.
הלינה נעה מהוסטלים ובקתות במבוק פשוטות ועד וילות עם בריכה פרטית. מטייל תקציב ימצא מיטה בהוסטל בכמה מאות אלפי רופיה ללילה, וזוג שרוצה פינוק ישלם יותר אבל עדיין מחיר שמרגיש הוגן במונחים ישראליים. אני ממליץ להזמין מראש בעונה הגבוהה, כי האיים קטנים והמקומות הטובים נתפסים מהר.
אז איזה אי שלכם
בסוף ההחלטה פשוטה ממה שנדמה. אם אתם צעירים, אוהבים אווירה וחיי לילה, לכו על גילי טרוואנגן. אם אתם רוצים את האיזון בין שקט לחיים, גילי אייר ירצה אתכם. ואם אתם זוג שמחפש רומנטיקה וניתוק מוחלט, גילי מנו מחכה לכם.
אני אישית הולך כמעט תמיד על גילי אייר כבסיס, ועושה ביקור יום במנו לשקט ובטרוואנגן לערב אחד תוסס. ככה אני מקבל את כל הטעמים בלי לארוז את התיק שלוש פעמים. אז כשתשלבו את איי גילי בטיול שלכם בבאלי, איזה אי לדעתכם מתאים בדיוק לאופי שלכם?
