יש צד אחד של באלי שכמעט אף ישראלי לא מגיע אליו, והוא דווקא הסיבה שהתאהבתי בו. אחרי שעות נסיעה מהדרום, כשהחופים הצפופים והקטנועים נשארים מאחור, מגיעים אל הקצה הצפוני מערבי של האי, אל הפארק הלאומי מערב באלי. כאן אין מסיבות ואין בארים על החוף, אלא יער יבש, מנגרובים, סוואנה, וים טורקיז צלול עם שוניות אלמוגים שנשמרו במצב בתולי. בפעם הראשונה שהגעתי לכאן הייתי כמעט לבד על סירה אל אי קטן בשם מנג׳נגן, ושנירקלתי מעל קיר אלמוגים שהזכיר לי למה התחלתי לצלול מלכתחילה.
אם אתם מחפשים את הצד הפראי והשקט של באלי, רחוק מההמון, או סתם אוהבי טבע וצלילה, המדריך הזה ייקח אתכם דרך כל מה ששווה בפארק: השנירקול במנג׳נגן, הצפרות, המנגרובים, ואיך בכלל מגיעים ולנים שם.
אי מנג׳נגן, פנינת השנירקול והדייוינג
הכוכבת של הפארק היא אי מנג׳נגן, אי קטן ולא מיושב מול החוף הצפוני, שמגיעים אליו בסירה קצרה. סביב האי יש קיר אלמוגים תלול שצולל אל המעמקים, מכוסה אלמוגים רכים וקשים בצבעים עזים, ומלא בדגים טרופיים, צבי ים וראות מים מצוינת. בגלל שהאזור מוגן בתוך פארק לאומי, השוניות כאן נשמרו הרבה יותר טוב מאשר באתרים הצפופים בדרום, וזה מורגש מיד.
מה שאני אוהב במנג׳נגן הוא שזה מתאים גם לצוללים מנוסים וגם למי שרק עושה שנירקול. אפילו ליד החוף, במים רדודים, רואים שפע של חיים. כדי להגיע מתחילים מנמל קטן בשם לבואן לאלאנג, נרשמים בכניסה לפארק, ולוקחים מדריך מקומי, שזו חובה. סיור שנירקול של חצי יום עם סירה, ציוד ומדריך עולה בערך בין 600 אלף ל-1.2 מיליון רופיה לאדם, תלוי בגודל הקבוצה. למי שרוצה להעמיק, כתבתי מדריך נפרד על שנירקול ודייוינג בבאלי.
צפרות וזרזיר באלי הנדיר
הפארק הלאומי מערב באלי הוא גן עדן לאוהבי ציפורים, וזו סיבה בפני עצמה לבוא. הכוכב כאן הוא זרזיר באלי, ציפור לבנה קטנה ויפהפייה עם קצות כנפיים שחורים ועור כחול סביב העין, שהיא הסמל הרשמי של האי. זו אחת הציפורים הנדירות בעולם, שכמעט נכחדה לחלוטין, והפארק הזה הוא כמעט המקום היחיד בטבע שבו עוד אפשר לראות אותה. יש כאן מאמצי שימור ותוכניות שחרור לטבע, וזה מרגש לדעת שאתה רואה ציפור שכמעט נעלמה.
אבל זה לא נגמר בזרזיר. סיור צפרות עם מדריך מקומי בשעות הבוקר המוקדמות חושף עשרות מיני ציפורים נוספים בין היער היבש, המנגרובים והסוואנה: שלדגים, נשרים, תוכים וחוטמנים. גם אם אתם לא צפרים אדוקים, יש משהו מיוחד בלצאת מוקדם, כשהיער מתעורר, ולשמוע אותו מתמלא בקולות. מומלץ לתאם מדריך מראש דרך הריזורט או בכניסה לפארק.
סיור הצפרות יוצא בדרך כלל מאוד מוקדם, בסביבות שש בבוקר, כי אז הציפורים הכי פעילות ולפני שהחום מכביד. הוא נמשך בערך שעתיים עד שלוש ועולה בערך בין 400 אלף ל-700 אלף רופיה לאדם, כולל מדריך מומחה שיודע בדיוק איפה לחפש ומביא משקפת. מעבר לזרזיר, הפארק הוא בית גם ליונקים קטנים כמו צבאים, חזירי בר וקופי מקוק, ולפעמים רואים אותם חוצים את הדרך. זה אחד המקומות הבודדים בבאלי שבו באמת מרגישים שמסתובבים בטבע פראי ולא בגינה מתויירת.
מנגרובים, סוואנה ונופי טבע
מה שמייחד את הפארק הוא המגוון. בניגוד לג׳ונגל הירוק והלח של אובוד, החלק הזה של באלי יבש יותר, ויש בו נופים שלא רואים בשום מקום אחר באי. יש כאן יערות מנגרובים עם שורשים מפותלים שיוצאים מהמים, שאפשר לחצות בשבילי עץ או בקאנו, ויש אזורי סוואנה פתוחים עם עצים נמוכים שנראים כמעט אפריקאיים, במיוחד בעונה היבשה כשהעשב מצהיב.
הפארק כולל גם שבילי הליכה ביער, חופים בתוליים שקטים, ונקודת קצה דרומית עם נוף לים. אפשר לקחת מדריך לטרק קצר ביער, או פשוט להסתובב באזורי החוף וליהנות מהשקט המוחלט. למי שמחפש חופים יפים ושקטים בכל רחבי האי, ריכזתי המלצות במדריך על החופים הטובים בבאלי. כאן, חשוב לזכור, אנחנו בשמורת טבע, אז שומרים על ניקיון ולא נוגעים בשוניות ובחי.
איך מגיעים ואיפה לישון
הדבר החשוב ביותר לדעת הוא שהפארק רחוק. הוא יושב בקצה הצפוני מערבי של האי, בערך שלוש עד ארבע שעות נסיעה מאזור הדרום של החופים. בגלל זה אני ממליץ בחום שלא לנסות לעשות את זה כטיול יום, אלא ללון לפחות לילה אחד באזור. ככה אפשר להתעורר מוקדם, לצאת לשנירקול ולצפרות בשעות הטובות של הבוקר, ולא לבזבז את כל הזמן בכביש.
אזור הלינה הנוח ביותר הוא פמוטרן (Pemuteran), כפר שקט על החוף הצפוני, ממש סמוך לכניסה לפארק ולנמל הסירות אל מנג׳נגן. יש שם טווח לינה רחב:
| סוג לינה | מחיר ללילה | למי מתאים |
|---|---|---|
| בית הארחה / לוג׳ פשוט | 250 אלף עד 500 אלף רופיה | מטיילי תקציב, צוללים |
| מלון בוטיק או וילה על החוף | 700 אלף עד 1.5 מיליון רופיה | זוגות, חופשה רגועה |
| ריזורט דייב יוקרתי | מ-2 מיליון רופיה ומעלה | אוהבי צלילה, פינוק |
פמוטרן עצמה היא יעד צלילה מצוין, עם שוניות ופרויקט שיקום אלמוגים מפורסם בשם Biorock ממש מול החוף, אז גם אם לא נכנסים לפארק יש מה לעשות. הפרויקט בנה מבנים תת ימיים שעליהם צומחים אלמוגים חדשים, ואפשר לשנרקל מעליהם ישירות מהחוף בלי סירה בכלל. לבחירת אזור לינה רחבה יותר בכל האי, כתבתי מדריך מלא על איפה לישון בבאלי.
הדרך הנוחה ביותר להגיע ולהסתובב באזור היא עם נהג פרטי או רכב שכור, כי תחבורה ציבורית כמעט לא קיימת בקצה הזה של האי, ואפליקציות כמו Grab ו-Gojek בקושי עובדות שם. הרבה מטיילים משלבים את הפארק בתוך מסלול מעגלי: יורדים מהדרום, עוצרים בדרך באזור ההררי ובמפלים של הצפון, לנים אצל הפארק, וחוזרים דרך החוף הצפוני ולוביינה. ככה הנסיעה הארוכה הופכת לחלק מהחוויה ולא לעונש, ורואים בדרך הרבה מהאזורים הפחות מתויירים של באלי.
הפארק הלאומי מערב באלי הוא הצד שמזכיר לי שבאלי עוד שומרת פינות פראיות ושקטות, רחוק מהקטנועים והמסיבות, עם שוניות בתוליות וציפור שכמעט נכחדה. אז כשתתכננו את הטיול שלכם, האם תעזו לצאת אל הקצה הפראי של האי?
